אני אוהב לאכול. בילדותי סבתא שלי האכילה אותי. מי ידע לבשל! ריח הבורשט שלה והפשטידות גרם לראשי להסתחרר. הכל נראה פשוט, האוכל רגיל, כפרי, אבל ברגע שהוא מונח על השולחן - אפילו תזמין את הצאר. הייתי מעניק לה את כל כוכבי מישלן, טבח מאלוהים.
התחתנתי מאוחר. ועל אהבה גדולה. אני עדיין חושב שהיה לי מזל. האישה מסודרת, הבית תמיד מסודר, היא עצמה כמו ציפור - עליזה, זריזה. והיא אוכלת בדיוק כמו ציפור - היא נושכת שם, הנה היא תופסת - והיא מלאה.
ויש בי 90 קילו, והעבודה קשה. אני חוזר הביתה מותש, רעב - הייתי בולע פיל! היא כבר מכוסה, כמובן. אני אומר, היא קשובה וכלכלית. מגישה ארוחה מלאה. ואז מתחיל הייסורים שלי. היא ניסתה, בישלה והתרוצצה בחנויות אחרי העבודה. והתוצאה ...
חשבתי שאני לא רגיל לבשל את זה. אבל יום אחד חבר אכל איתנו ארוחת ערב, אכל את כל מה שליסי הגישה, אמר "תודה". ואז אני שומע בזווית האוזן בעבודה - הוא משתף עם בת זוגו:
- הלוואי שלא אכלתי איתם, בכנות! נראה שהכל יפה, אבל אי אפשר לאכול!
ואז הבנתי הכל. זו לא אני בררנית, אבל הטבח האהוב שלי הוא אף אחד! אז איך אדם יכול להסביר שיש ספרי בישול בעולם? אכן, באינטרנט, לא משנה אילו קורסים יש, אתה יכול ללמוד הכל, יהיה רצון! יתר על כן, יש לה את זה - כמו שאמרתי, היא מנסה. אבל יוצא משהו שלא נגמר. או ממולח מדי, ואז נתמלא.
הכנתי עוף בשרוול - וזה יותר קל, אני יורקת רוק רעב מהריח. אז העוף בפנים גולמי, אני לא פרא כזה. הוא בישל אותו לאט במחבת. אני רוצה לאכול משהו!
פעם אחת בפשטידה אז שפכו קינמון - אי אפשר לאכול! אכל, כמובן. והוא שיבח אותם. ואז חשבתי - אולי לשווא? עדיף להגיד את זה כמו שזה? אבל הוא לא העז. אני מפחד לפגוע בה. פעם לא יכולתי לעמוד בזה. המרק היה מלוח מדי. הוא אמר כמו בדיחה - מי אתה, מותק, כל כך מאוהב בזה שיש מלפפון חמוץ בצלחת במקום מרק? היה ים של דמעות. ואז הטקטיקה הזו היא נשית - היא מסתובבת ושותקת, אולי לא תדבר שבוע. כבר הצטערתי על דבריי מאה פעמים. אז הוא הלך רעב כל הזמן.
אבל מצאתי מוצא. יש מזנון לא רחוק מהעבודה. ברגע שהלכתי - מה אין! גם סלטים וגם בורש, והכי טעים שיש להם הם קציצות עם פירה. כמו של אמא, באמת! כאן אני רץ מאז. ולפני העבודה אני אוכל ארוחת בוקר, ואוכל איתם ארוחת ערב, ואני גם לוקח איתי כמה פשטידות. התיידדתי עם הטבחים, אנחנו אומרים שלום. הם חושבים שאני רווק. אני שותק, כי איך אני יכול להגיד שאשתי לא יודעת לבשל? איכשהו מביך ולא ראוי לבזות אישה אהובה.
למען האמת, אני לומד לבשל בעצמי. בחדר האוכל אני מדבר עם השפים - כאילו מה. אבל אין מספיק זמן ללימוד - רק הפסקת צהריים. ואז, כפי שאני אומר - אתה, יקירי, תעבור, אני יכול בכלל לבשל ארוחה רגילה? איזה עלבון לה! כן, ואין לי זמן לבשל, אני עובד מאוחר בימי חול, ובסופי שבוע אנחנו הולכים להורים שלי, ואז אליה - אנחנו צריכים לעזור בעבודות הבית, ואני רוצה לראות אותה. אני אוהב יותר ללכת לאנשים שלי - הכל כל כך טעים עם אמי! היא רואה שאני יורדת במשקל, שואלת הכל אם אני חולה. אני שותק, כמובן. תגיד לה, אז אתה תצטער על זה מאה פעמים! עבור בנו האהוב, הוא יאכל את כלתו בחיים!
כך אני חי. אני הולך לחדר האוכל כמו רווק. מצד אחד, אני אשם בעצמי שאני שותק! אבל מצד שני, מה שתגידו, אם היא תיעלב ותבכה.
לוסי לוקחת בחשבון את ההוצאות שלנו. הוא רואה, כמובן, שאני מוציא כסף במקום לא ידוע. התחלתי לדאוג. ובכן, אילו מחשבות נשים יכולות לעלות בכיוון הזה - מוציאה כסף, היכן - לא אומרת. יש לי רק פילגש! אהה, צלחת בורשט היא הפילגש שלי! אני לא יכול להרעיב למוות!
אי אפשר להגיד, וזה טיפשי להרעיב. איך להיות - אני לא יכול לשים לב לזה. אני כל הזמן מסובב לי אפשרויות שונות בראש, אבל לא מצאתי דבר כזה, כך שגם אני וגם היא הרגשנו טוב.
